מאמרים לפרשת בלק

מה ראה בלק?

וירא בלק בן צפור כתוב בזוהר (במדבר דף קפד ע"ב) רבי שמעון אמר, וירא, מאי ראיה חמא, ראיה ממש, חמא במשקופא דחכמתא, וחמא בעינוי, חמא במשקופא דחכמתא, כמה דכתיב, (בראשית כו ח) וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, מאי בעד החלון, כמה דאת אמר (שופטים ה כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, (אלא) דא (ס"א ודא) חלון דחכמתא, דזנבי שוליהון דכוכביא, ואינון חלוני דחכמתא, וחד חלון אית דכל חכמתא ביה שריא, ובה חמי מאן דחמי בעיקרא דחכמתא, אוף הכא וירא בלק, בחכמתא דיליה:

'בן צפור, כמה דאמרו, אבל בן צפור ממש, דהא חרשוי הוו בכמה זינין דההוא צפור, נטיל צפור, מכשכש בעשבא, מפרח באוירא, עביד עובדין, ולחיש לחישי, וההוא צפור הוה אתי, וההוא עשבא בפומיה, (ס"א מפרח באוירא), מצפצפא קמיה, ואעיל ליה בכלוב חד, מקטר קטרתין קמיה, ואיהו אודע ליה כמה מלין. עביד חרשוי, ומצפצפא עופא, ופרח וטס לגבי גלוי עינים, ואודע ליה, ואיהו אתי, וכל מלוי בההוא צפור הוו.

יומא חד עבד עובדוי, ונטיל ההוא צפור, ופרח ואזיל, ואתעכב ולא אתא, הוה מצטער בנפשיה, עד דאתא, חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה, ואוקיד גדפוי, כדין חמא מה דחמא, ודחיל מקמייהו דישראל: מה שמיה דההוא צפור, ידו"ע, וכל אינון דמשמשי וידעי לשמשא בההוא צפור, לא ידעין חרשוי, כמה דהוה ידע בלק:

וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע, והכי הוה עביד, גחין קמיה, וקטיר קטרתא, חפי רישיה וגחין, ואמר, איהו אמר העם, וציפרא אתיב ישראל, איהו אמר מאד, וציפרא אתיב רב, על שום רב עלאה דאזיל בהו, שבעין זמנין צפצפו דא ודא, איהו אמר דל, וציפרא אמר רב, כדין דחיל, דכתיב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא ודאי.

ובזיני חרשין דקסדיא"ל (נ"א דכשדיאל) קדמאה, אשכחן, דציפרא דא הוו עבדין ליה בזמנין ידיען, מכסף מעורב בדהבא, רישא דדהבא, פומא דכסף, גדפוי מנחשת קלל, מעורב בכספא, גופא דדהבא, נקודין דנוצי בכסף, רגלין דדהבא, ושויין בפומא לישן דההוא צפור ידו"ע:

ושוין לההוא ציפרא בחלון חד, ופתחין כוין לקבל שמשא, ובליליא פתחין כוין לסיהרא, מקטרין קטרתין, ועבדין חרשין, ואומאן לשמשא, ובליליא אומאן לסיהרא ודא עבדין שבעה יומין. מכאן ולהלאה ההוא לישנא מכשכשא בפומא דההוא ציפרא, נקדין לההוא לישנא במחטא דדהבא, והיא ממללא רברבן מגרמה, וכלא הוה ידע בלק בצפור דא (ודאי), על דא בן צפור, ובגין כך חמא מה דבר נש אחרא לא יכיל למנדע, ולא יכיל למחמי:

את הזוהר הזה באר הרמ"ז – "מה ראיה חמא? כלומר למה טרח הכתוב להודיענו ראייתו מאי נפקא לן מינה. ותירץ דטובא קמל"ן גודל חכמתו שראה בחלון חכמתו, וגם בעיני מה שראה במעשה הצפור כדלקמן, שנתערבה ואחר כך ראה שלהבת דין הקשה שורפת בכנפיה. ומהרי"ץ כתב דבהכי דייקא את כל אשר עשה, דאי אפשר דרך הטבע לומר שראה את הכל והנסים והנפלאות שנעשו לישראל באותו פרק אם לא במשקופא דחכמתא, ונכון הוא:

מאי בעד החלון כד"א וכו', דוקא משם ראיה דאין חלון כמשמעו, שהנה סיסרא הלך להלחם עם ישראל חוץ מארצו ולא יצדק לומר שהיתה אמו נשקפה בעד חלון הבית להמתין לו שיבוא, כי זה לא יתכן אלא במי שהולך אל הרחוב וכיוצא שסתמו לבוא לשעה. ועוד ראיה מן ותיבב אם סיסרא, כי לפי הפשט למה סיבב על איחור מעט, אלא ודאי כי הוא חלון החכמה דזנבי שוליהון, נלע"ד שה"ס (מאמר הפסיעות. בנדמ"ח אות פז) בחינת יסוד, כי כל כוכב הוא פרצוף אחד דאין לך דבר פחות ממנו. וחד חלון אית וכו', ומצאתי להרמ"ק ז"ל (באור החמה) שהוא נוקבא דתהומא רבא, שהוא בחינת יסוד מלכות שבקליפות (ע"ח שמ"ח פ"ב). ועוד נלע"ד שה"ס הארה היוצא מבחינת התרפים (ע"ח של"ח פ"ג), שהוא הארת יסוד תבונה שבחזה זעיר היוצאת ומתערבת ברגלי לאה, ומשם שתי דמעות בעיני רחל בשעת הדין, וזה נודע מאד בסוד הרקיע ששם הכוכבים (ע"ח שם). והנה הארות אלו נמשכות לחיצונים דוקא דרך אחור ולכן קראם זנבי, והבן. וידוע (שער הפסוקים וליקוטי תורה) שבלק הוא בסיגי אותן ההארות של רגלי לאה הנזכר ופרטותו בצד שמאל. ונלע"ד שהיה משתמש באותה צפור שהיא נמשכת מאותן שני צפורין דפרשת ויחי רי"ז ב', וזו היתה של צד שמאל שהיא בינה דקליפה ששם שורש בלק. וגם לכן היה שולח את הצפור לגבי גלוי עינים דוקא, שפירש הרב (ע"ח שם) שהוא עזא"ל הנקרא כן, והוא מן העקב השמאלי דלאה, כי דשל ימין הוא עז"א שנקרא נופל לטעם שכתב הרב יא), באופן שהוא שלח הצפור להתייחד עם עזא"ל ולקבל כח משם.

[בגליון. בן צפור כמה דאמרו, נראה לי דלקמן קצ"ז א' שהיה בן יתרו (בלק מבני בנוי [דיתרו] הוה). אבל עכשיו בא ליתן טעם דלמה לא נאמר בן יתרו, ואם תאמר משום כבודו, אם כן למה לו לייחסו אחר אביו. ואני כתבתי בדרושי שיתרו נקרא צפור בגיותו, ולכן לא הזכירוהו רז"ל בהדי שבעה שמותיו (מכילתא יתרו), מכל שכל השבעה קראתם התורה וניתנו להדרש מה שאין כן זה שנקרא בגיותו. ונראה לי שאז היה גם יתרו מתעסק בחכמת הצפור ולמדו לבלק [בנו]:

אבל הוא אתעכב ולא אתא, וזה היה לאות שהיו מונעים אליו מלמעלה שלכן היה בלק בצער. וכל שכן כאשר ראה חד שלהובא דאשא וכו', שהוא כח גבורות היוצא ממלכות קדישא בסוד (ליקוטי תורה פרשת וירא בסוד עמון ומואב) (כא, כח) אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון. ואוקיד גדפוי, ורמז לו בזה כי לא יהיה כח לצפור השמאלי לעלות לינק בלילה כאשר ידוע מדרוש תרין צפורין הנזכר. כדין חמא וכו', ירצה אז השקיף בחלון חכמתו ונתיירא, וזהו וירא בלק בן צפור, פי' נצטרפו יחד לחכמתו בצפור וראיתו בחלון:

גחין קמיה וכו', כל כוונתו היתה להמשיך כח הדין, וגחין להמשיך כח לעלות. וקטיר, להתעלות עד לאה ששרשה באי' ששם סוד הקטורת (שער הפסוקים משלי סי' כז פ' שמן וקטורת). וחוזר וגחין, להמשיך השפע. איהו אמר העם וכו', בזה יתיישב הפסוק מכמה קושיות שיש בו, דהול"ל ויגר מואב מפני העם. ועוד דמה צורך לנתינת טעם כי רב הוא, דפשיטא דמחמת ריבוי הוא דפחדו. ועוד כי ויקץ מואב וגו' הוא כפל ענין. אבל במ"ש הכא אתי שפיר, כי בתחילה לא נתיירא מריבוי העם שהיה מאד כי חשב שיוכל להמעיטו בחכמתו, אבל העיקר למגורו היה מפני שרב הוא, הוא משה, רב שלהם ששרשו באבא (ע"ח של"ב פ"ב), שהוא המבטל כח מואב שהוא קליפת רחל כנזכר בליקוטי תורה (פרשת וירא) בענין בנות לוט. ובהאי ניחא נמי דפתח בבלק וסיים במואב, אלא נראה שבלק [לא] נתיירא כל כך מחמת עצמו כי הוא היה מסיגי קין שהוא מצד אי' והוא בסוד רגלי לאה, אבל מואב פחדו כשהודיעם בלק כל קורותיו עם הצפור, מפני שבהתגלות יסוד אבא מהחזה ולמטה אז מתבטל שורש מואב, ויתכן לקרות יסוד אבא בשם רב, לאפוקי יסוד אי' דאיהו קצר. ועוד כי ר"ב גי' ע"ב ק"ל, שה"ס יסוד אבא, כמ"ש הרב זלה"ה בפסוק (שה"פ ול"ת פרשת קרח פ' ויקהלו) (טז, ג) רב לכם. וכך הוא שיעור הפסוק, ויגר מואב מפני העם, המאד והמרובה ולא מפני מאודו, אלא כי רב הוא. ועוד היה טעם להצר לו והוא שהוא חשב אותו בבחינת העם, דהיינו מעורב עם הערב רב וכמ"ש בפרשת בשלח מ"ה ב', שאז נקרא בשם העם. והצפור השיבתו ישראל, ור"ל שלא היו אז מתחברים לערב רב אלא ישראל שוכן לשבטיו. ולעומת כן אמר ויקץ מואב מפני בני ישראל. ומזה לא אחזתו כל כך רעדה, כי אפשר שיהיו ישראל לבדם ולא תתבטל הארת שרשם, שהרי בימי האבות והשבטים נתקיימה, מה שאין כן עתה שהיה משה מאיר בהם. ולכן לעיל אמר ויגר שהוא יותר מן ויקץ.

ועוד חזר ואמר איהו אמר דל, פי' שמלת העם יאמר על המון המוני, אי נמי דלים במצוות, והצפור אמר רב, באופן שלשני דברים כיון במלת העם וכן במלת הרב. אמנם צריך להבין היטב לבוא לתכונת סוד ענין זה, כי אמר תחילה שבעין זמנין צפצפו וכו', ואחר כך לא פירש אלא מלה אחת, איהו אמר דל וצפרא אמר רב. אך נראה שיובן במ"ש הרב בסוד דור המדבר (ע"ח של"ב פ"א) שהיו מבחינת יעקב שמן החזה ולמטה, והוא ממש מקומה של רחל (ברמ"ז וארא עמ' לא. לבני דור המדבר לא היה שייכות עם רחל. ע"ע פרשת שלח עמ' קיז), אבל דור זה הוא מבאי הארץ כנודע. והנה בלק היה מכוין להגביר כח הדין וחשב שיוכל לעמוד נגד ישראל ולכן התחיל ואמר העם וכנז"ל, וכשענה הצפור שהיה ישראל לבדם חזר ואמר מאד, שר"ל שערב רב היה מרובה מאד על ישראל ויהיה נידון אחר רובו. וצפורא אתיב רב על שום וכו', והענין מובן במ"ש בליקוטי תורה פרשת מקץ, כי יש ערב רב וערב זעיר, והזעיר הוא מן היסוד והרב הוא מן הדע"ת וכמספר ער"ב ר"ב, ומשה רצה לתקנם שהיו ניצוצות קדושות מתערבות בהם, וז"ש רב עלאה דאזיל בהו, שכולם ניצוצי משה:

אחר כך פנה לו לענין אחר יותר עמוק, והוא כי הנה בלק משתלשל מרגלי לאה, ר"ל מעקב השמאלי הנכנס בכתר רחל, וקליפת מואב היא יוצאת מרחל כי רות המואביה היתה ממילוי אדנות וכמ"ש הרב: (שה"פ ול"ת פרשת וירא), ודור זה באי הארץ היו אחוזים ברחל, והיא בסוד ד"ל, דהיינו מילוי המילוי של אדנ"י כזה, אל"ף למ"ד פ"ה דל"ת למ"ד ת"ו נו"ן וא"ו נו"ן יו"ד וא"ו דל"ת. וכמו כן יש בה שם אלקי"ם שהיא בהוד (ע"ח שמ"ב פ"ה), וגם מילוי מילואו הוא ד"ל כזה, אל"ף למ"ד פ"ה למ"ד מ"ם דל"ת ה"א אל"ף יו"ד וא"ו דל"ת מ"ם מ"ם. ושתי בחינות ד"ל אלו רמוזות בשתי מלות העם, מאד, כי עם עניינו קיבוץ המון וכל כנסיה היא ברחל, וגם הוא לשון בזיון וכמ"ש פרשת שמות י"ז ב', רבי אחא אמר, בלק ארחא דקלנא נקט, הנה עם יצא ממצרים. וגם ע"ם במ' דאי"ק עולה תר"ע שה"ס אדנ"י מלא, והרי בחינה האחת במלת עם. והשניה במלת מאד, חדא כי כל הריבוי הוא מצד הדין, כי הוא מבדיל ומחלק (שבת פח, ב) (ירמיה כג, כט) כפטיש יפוצץ סלע. ולכן אומות העולם נקראים רבים, להיותם נמשכים מן הגבורות והדינים. וגם אמרו בפרשת יתרו ס"ח ב', מאד דא סטרא דשמאלא, כי מצד החסד הוא היחוד והאחדות. ועוד מא"ד גי' מ"ה, ומ"ם ה"א גי' אלקי"ם. ואם כן היתה כונת בלק לומר כי יש תקוה לשלוט על ישראל להיות שאינם כדור דעה שעיקרם מאבא, אלא הם בני רחל שהיתה אז בבחינת ד"ל משתי בחינות האמורות, ושהיו מואב יכולים להתגבר עליהם, ובפרט בהיותו עליהם למלך:

וציפרא אמר רב, הענין מבואר בהקדים מ"ש בדרוש בלק ובלעם (שה"פ ול"ת), כי אין מציאות אחיזה להארות שרשי בלק ובלעם אלא כשרחל היא אחור באחור עם ז"א, אבל כשחזרה פנים בפנים אז מתבטלת אותה אחיזה, וגם איתא בליקוטי תורה פרשת תרומה ק"ח (נמצא בשער הפסוקים פרשת שלח פ' ועתה יגדל), שרחל נקראת ד"ל כאשר חסר י' של מילוי ת"ו, אבל כשישנו אז היא לבנה במילואה, עיי"ש בסוד (יד, יז) יגדל נא כח ה', בי' רבתי. וזה שהשיבה הצפור רב, פי' דל זה סוד גדול, ורב בכח החסדים המאירים בה, דהיינו ע"ב חסד, מאיר בק"ל הוא אחורים דמ"ה הניתנים לנקבה בבואה אל מול פני זעיר כנודע מסוד הנסירה (שה"כ ענין ר"ה דרוש ו באלקינו), ונודע ליודעים (ע"ח ש"כ פ"ט) כי אז מאיר בפניה אור יסוד אבא דאיהו רב, ועוד שאז מאירים בה שבעים חסדים כידוע שאין בהם אחיזה לבלק ולא למואב. ואם תוסיף ע' על בל"ק יהיה ר"ב, להורות שגודל כח ישראל על בלק הוא בסוד השבעים חסדים המאירים ברחל אמם. ולעומת כן שבעין זמנין צפצפו דא ודא. איהו אמר דל וכו', כלומר שהוא היה מקשה עורף להתחזק באותה הטענה של דל והיא משיבתו בשל רב. ואולי שהצפור היתה רומזת שאפילו בהאיר בחינת אחת משבעים חסדים יספיק להתגבר על קליפת מואב ובלק, והוא לא היה מודה עד שנפרטו כל השבעים בחינות כדין דחיל וכו', ואמר בלבו להשתתף עם בלעם שהיה מנגדו של משה. ונמצא כי שתי כוונות היו במלות העם מאד, האחת לנגד ערב רב והשניה לגבי ישראל, ולשתיהן השיבה הצפור במלת רב כאמור, ולכן מזה בא למואב המורא הגדול. אבל התשובה הראשונה שהשיבה הצפור אל טענת העם שאמר ישראל, זו לא היתה תשובה ניצחת כל כך כי באו אחר טענת מאד, ולכן כתוב רק ויקץ מואב ולא נאמר ויגר, והוצרך לזה להפרש (נ"א להפרט) לעצמו יען תשובת רב הוא אין הענין אליו, ודוק: